האם ניתן ליישם את הדרך לפתרון הסכסוך בדרום-אפריקה על הקונפליקט הישראלי-פלסטיני?

על כך תוהה רובי דמלין, שחוותה את שני הקונפליקטים הללו על בשרה. היא נולדה בדרום-אפריקה בתקופת האפרטהייד ומאוחר יותר שכלה את בנה, דיוויד, במהלך שירות המילואים שלו בשטחים הכבושים.

רובי יצרה קשר עם הורי ת'אהר הצלף הפלסטיני שירה בדיוויד למוות במטרה לפתוח בדיאלוג. לאחר שת'אהר דחה את ניסיונה בטענה שבנה היה חלק מצבא הכיבוש, יוצאת רובי לדרום-אפריקה בחיפוש אחר אפשרות של סליחה ופיוס.

15 שנה לאחר שהסתיים משטר האפרטהייד והחלו "ועדות האמת והפיוס", נפגשת רובי עם מבצעי הפשעים משני צידי המתרס ומנסה להבין את המניעים שהביאו אותם להצהיר בפומבי ואל מול קורבנותיהם על פשעיהם. האם החנינה הצפויה (שניתנה בועדות לכל מי שמסר את כל האמת לגבי המעשה) היא הסיבה הבלעדית לכך? או ההבנה שרק הכרה בכאב שנגרם וחרטה על כך יוכלו להביא לפיוס המיוחל ולאפשר חיים משותפים וטובים יותר לכולם?

אדריאן פלוק, שר לשעבר בממשלת האפרטהייד, יוצא למסלולו הקבוע בו הוא מביא אוכל למשפחות קורבנותיו, ומתמודד עם אמהות שאיבדו את ילדם. אנחנו מתבוננים במפגשיו הכואבים והמטלטלים ובאופן בו מתמודדות האמהות עם החרטה וקבלת האחריות שהוא מפגין.

במסעה בדרום אפריקה פוגשת רובי אם ששכלה את בתה לפני 20 שנה ועתה עובדת במשותף עם האחראי למותה בפעילות למען לוחמים לשעבר, בניסיון לברר האם קיימת אפשרות של מחילה אמיתית? כיצד המפגש והדיאלוג שנוצר בין הקורבנות לאחראים לפשע משנה את דפוסי החשיבה ומאפשר התמודדות חדשה עם הפצע המדמם ועם קבלת האחריות? ואיך מרגישים אחרי 20 שנה?

רובי תוהה האם היא כנה עם עצמה ומוכנה לצעד הזה?

זהו מסע בין שני חבלי ארץ, דרום אפריקה וישראל-פלשתין, האחד מלקט את השברים והאפר מאדמתו החרוכה והשני נתון עדיין בעיצומן של הלהבות. מסע המעלה שאלות אקוטיות ובוערות לגבי הישראלים והפלסטינים: האם פיוס אפשרי? האם ניתן לסלוח לאדם שגזל ממך את היקר מכל? האם הכרה באחריות היא הדרך לחרטה אמיתית וכנה? והאם דיאלוג בין קורבנות ומבצעי הפשעים הוא המפתח לסיומו של מאבק עקוב מדם?

מסע מרגש ומעורר מחשבה זה בעבר ובהווה של דרום-אפריקה ובפעילותה המשותפת של רובי עם הורים שכולים ישראלים ופלסטינים, מוביל את הצופים מהמקום הכואב ביותר אל עֶבֶר אפשרות של תקווה.