סרטם של מירי לאופר וארז לאופר
רובי דמלין
רובי ולטלאפה מפאללה, מפקד הפעולות הצבאיות של צבא השחרור של העם האזני – APLA
זה כמעט בלתי אפשרי בעבורי לתאר את המסע הכואב שערכתי במהלך השנה האחרונה. "יום אחד אחרי השלום" פתח מחדש פצעים, והפגיש אותי שוב עם מקומות והחלטות שנדחקו מתוך נוחות לפינה נידחת. המסע לדרום אפריקה וההבנה שכל האמהות השכולות, לא משנה מאיפה הן, חולקות את אותו הכאב היה אישור לכך, שמה שאני עושה בחיי היום לאחר שאיבדתי את דיוויד הוא כדאי וחשוב, אם אנו רוצים למנוע מאחרים לחוות אובדן. הנתיב שבו בחרתי לצעוד עם האדם שהרג את דיוויד האהוב שלי, מלווה בשאלות לא פתורות. האם אני כנה עם עצמי? האם באמת הפסקתי להיות קורבן? האם אופן ההתנהגות שלי אפשרי לנוכח התנהגותו של האדם שהרג את הבן שלי? האם אי פעם אבין באמת את המשמעות של סליחה, או שמא נגזר עלי פשוט להשלים עם ההבנה מדוע הצלף בחר להרוג ישראלים? ברור שהוא לא הרג את דיוויד בגלל שהוא היה דיוויד, הוא הרג אותו בגלל שהוא היה נציגו של צבא כובש. כאשר שמעתי שהצלף ישוחרר בתמורה לשחרורו של החייל החטוף גלעד שליט, שוב המילים והפעולות שלי הועמדו במבחן. זה היה כואב ושובר את הלב, אך בו-זמנית מזכך. מתוך זה עלתה הבנה ברורה בנוגע למורכבות של פיוס ואם אעז לומר של סליחה.
דרום אפריקה פתחה אפשרויות לניסיונות ריפוי של הקונפליקט המתמשך בישראל ובפלסטין. למדנו שאפילו הציניקנים הגדולים והאנשים הכועסים ביותר שסבלו משלטון האפרטהייד, בכל זאת הבינו שבלי ועדת האמת והפיוס היה מתרחש מרחץ דמים. למדתי שההבטחה לחנינה למבצעי הפשעים הייתה הדרך היחידה להגיע לאמת ושהיא גם הציבה שאלה מוסרית. יוצרי הסרט סיפקו לי אפשרות נדירה לפגוש הן את הקורבנות והן את מבצעי הפשעים, ועל כך אני אסירת תודה. הידיעה שאינך לבד בספקות שלך ובמסע להבנה הייתה נחמה אדירה. תודה לכם ארז ומירי על הנדיבות ועל הרצון לעשות שינוי ולא רק סרט. אני לא בטוחה לאן יובילו אותי החיים, אני מקווה שהסרט הזה יביא קצת תקווה לאנשים ויעודד אותם להביע חמלה ולנקוט בצעדים שיובילו לקיום מפויס יותר עבור הדורות הבאים.
בעשיית הסרט לא רצינו להצטמצם רק לשאלה האם המודל הדרום אפריקאי של ועדת האמת והפיוס (TRC) יכול לעבוד בהקשר של סיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני? רצינו להביא את הדיון אל החזון של הוגי ועדת האמת והפיוס, שבירת מעגל האלימות והנקם. במהלך התחקיר נדהמתי מהעדויות והפרטים המזעזעים שנחשפו על-ידי מבצעי הפשעים. חשבתי לעצמי, איך תשפיעה החשיפה הזו על שני הצדדים של הקונפליקט? האם בלקיחת האחריות על מעשיו נסללה הדרך לריפוי מבצע הפשע וקורבנותיו? האם התהליך שעברה דרום-אפריקה יכול לשמש השראה לפלסטינים ולישראלים כאינדיבידואלים וכלאומים? (מירי לאופר)
מאז ומתמיד תמכתי בשלום וחשבתי שישנן מטרות צודקות שיכולות להצדיק התנגדות אלימה, כדוגמת מאבק נגד האפרטהייד או הכיבוש הישראלי. בעקבות תהליך עשיית הסרט והבנת הפילוסופיה של ועדת האמת והפיוס, שאין שום הבדל בין אלימות הנובעת ממטרות צודקות ומעוולות, אני מכיר בכך שעל מנת שנוכל להשיג פיוס עלינו להניח בצד את הרעיון של מטרה מוצדקת. שכן, הריגת אדם היא הריגת אדם ואין הבדל בין אמהות שכולות, ישראליות או פלסטיניות, לבנות או שחורות. אז עתה אני יכול לומר, שאני תומך באי-אלימות ומתנגד לכל סוג של אלימות המבוצעות על-ידי המדינה או על-ידי אינדיבידואל מכל סיבה שהיא. (ארז לאופר)
ההתבוננות במירי ובארז בשעה שלקחו את הארכיון של ועדת האמת והפיוס והפיחו בו חיים באופן הרלוונטי להיום יותר מאשר לפני 15 שנה, הייתה מעוררת השראה. לארכיון יש דרך קסומה להיהפך לעמוק ורענן כאשר הוא מגיע לידיהם של יוצרי סרטים מוכשרים. במהלך עשיית הסרט למדתי רבות על המשמעות של תהליך הריפוי במדינה שלי ועל החשיבות של מציאת פתרון לקונפליקט הפלסטיני-ישראלי. אני מקבל זריקת עידוד מהאנושיות, האומץ והיצירתיות של ארז ומירי לאופר. (סטיבן מרקוביץ).
